i Still Remember: The Promise Never to Forget

עצוב אני יושב לכתוב על אבי, החכם, הישר והטוב. אבי שאיננו. אבא שלי היה אדם שחווה, וחזר וחווה על בשרו את תעלוליו הזדוניים של השטן. עד כדי כך היו חייו של אבא מלאים מהמורות ותהפוכות, עד כי לעתים היה מודד את חייו כנגד אילו של איוב המיקראי. באחת אני מתמלא צער גדול של געגוע ויתמות. אני ניזכר כיצד אבא נרתע מגילויי רגשנות יתירה, וכובש את דימעותי.

מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. אבא לא בכה גם כשהובאה גופתה של אחותי היפה עטופת תכריכים לבנים אל אדמת השרון האדומה. אבא עמד על פי הקבר הפעור ודמם. זאת הייתה האדמה שפעם חלם להפריח והיום גם הוא טמון בה. אבא היה המום מכאב נורא ואולי גם זועם בליבו פנימה על זה הלוקח ילדים טרם הוריהם. לאחר שנים של מאבק נואש במחלה חשוכת-המרפא, אבא הביט קפוא בגופה הדומם של ביתו מורד אל תוך הבור ולא הוציא הגה מפיו. אני זוכר שצפיתי מיוסר ואבוד באבי וייחלתי לאות. מאד רציתי שיראה לאחי ולי כיצד מקלים על המשא ומשחררים את הכאב. אבל האות בושש מלהגיע. אמא התייפחה בכאב כשהחלו הרגבים לכסות כשמיכה כבדה על הילדה שאבדה לה. אבא חשק שפתייו בכוח כה רב עד כי נידמו לפס צר ולבן, ושתק.

אבי היה סופר ומחנך בעל חוש הומור, רגישות מופלאה ויכולת הבנה לנפשם של אנשים. הוא גדל במישפחה מבוססת בפראג, אבל חלם, לדאבון ליבם של הוריו המודאגים, על עתיד של סופר, חלוץ ואיש אדמה בפלסטינה. מאז ימי ההכשרה הציונית-חקלאית שעבר בנעוריו פיתח אבא שלי יחס רומנטי לאדמה. מתוך נוסטלגיה שנותרה בו לימי ההכשרה ושנותיו בקיבוץ ובעיקר בשל אהבה אמיתית לטבע, המשיך לגדל צמחים כל חייו וסיפר כיצד אהב לחרוש ייחף.

אבא שלי סלד מהמימסד הדתי אך למד ביסודיות האופיינית לו את סיפור עמו העתיק לאחר שניכפה עליו להכיר ביהדותו עם הכיבוש הנאצי. הוא קרא בתנ"ך מתוך רצון למצוא זהות חדשה-ישנה ובשל סקרנות להבין את עמו ממבט היסטורי ולאומי. אבא שלי האמין באלוהים אך לא בדרך שאנשים דתיים מאמינים בו. כפי שהוסבר לאיוב, גם אבי חשב שהאדם קטן מלתפוס את מושג האלוהות. מושגים כגון רחמים, צדק או אמת היו לדעתו מונחים הלקוחים משפת אנוש, לשון השונה תכלית שינוי משפתו של האל. אבי, שעל זרועו היה צרוב בכחול מיספרו הסידורי של השטן, לא התריס ושאל כאיוב. אולי כבר ידע שלא תהיה תשובה שיוכל לקבל. אבא האמין שכל מה שקורה בעולם אינו מתוכנן אלא אקראי. יחד אם זאת, אמר שכל אשר קרה צריך היה להיות ויש לקבלו כבילתי נמנע, שכן דברים הם תוצאה של כל אשר קדם להם מאז רגע הבריאה

רצה הגורל, וביום הולדתו השמונה עשרה של אבי פרצה גם מלחמת העולם השניה. ספק אם שיער אבי הצעיר באותו יום עד כמה יתקנא באיוב. בוודאי גם לא תיאר בדימיונו אז עד כמה יתהפך עליו עולמו, שייחרב וייבנה וייחרב וייבנה וייחרב.

כשסעדנו באהבה את אבא בימיו האחרונים בביתו כבר הכיר את נכדתו, שנולדה בתאריך היום בו הסתיימה מלחמת העולם השניה והיא יפה כדודתה ואם סבתה המנוחות. מתוך אמונה שייקל לו בכך, חפשתי דרך לאוורר את מרתפי ליבו הנעולים. סיפרתי לו על נכדתו והוספתי שרק לאחרונה למדתי על בשרי חרדת הורה לילד מהי. אמרתי שבהיותי אב יכולתי לתאר את עוצמת כאבו הנורא על ביתו, אחותי. שיערתי כי הייגון בעיקבות אובדנה היה גדול אפילו מזה שחש במות אמו, אביו ואחיו הצעיר בשואה. אבא היה כבר חלוש מאוד אך עדיין צלול. הוא ניענע בראשו, עצם את עיניו ואחז בידי. גם אז לא בכה ממש, אבל החזיק בידי, דבר שבימים כתיקונם לא היה עושה מחמת ביישנותו, ושנינו חשנו קירבה גדולה והצטערנו צער רב על פרידות שהיו ויבואו.

כשנולד בני, תשעה חודשים אחרי מות סבו, נידהמנו כולנו ושמחנו מאוד. דניאל, שנקרא על שם גיבור סיפרו הראשון של אבי, אדמה ללא אלוהים, דומה מאוד לסבו המנוח. עולה בדעתי פתאום המחשבה שאם יושבים אבותינו במקום כל שהוא, מעלים זיכרונות ושותים תה, הרי שאבי ואיוב וודאי משועשעים למשמע סיפורו הנירגש של הנביא אודות שהייתו הקצרה במחיצת כמה אריות מפהקים. אני מביט בילדיי וחושב שאם הייתי אדם המאמין בצדק אלוהי או בודהיסט, קל היה לי לדמות שנישמת האב וביתו התגלגלו חזרה לעולם כאח ואחות, לחסד של ילדות שנייה

מה שמופיע למטה נכתב בספטמבר 2021 לרגל מאה שנים להולדתו של אוטו

אבא שכב חלוש ותשוש אך לגמרי צלול במיטתו, וטופל באהבה ומסירות על ידי בני משפחתו, יום לפני תחילת צום הכיפורים הוא הודיע לאמא ולי שלדעתו הגיע זמנו. לא התווכחנו איתו. ידענו מה מצבו.

כל מה שבעצם היה ניתן לעשות לנוכח הודעתו זה להעריך את שלוותו ואומץ ליבו, לחבקו ולהיפרד מימנו.

אבא נרדם רגוע, ואחרי זמן כבר לא נשם. נותרתי ישוב על המיטה לעוד כמה דקות, נגעתי בו וגם ניסיתי לשמוע את הולם ליבו. אבא נותר חם, אבל הלב כבר לא פעם.

ידעתי שכאשר אקום להודיע לאמא יחל רצף אירועים שיסתיים בכך שלא אראה אותו יותר לעולם. אבל אחרי כמה זמן קמתי. אמא ואני התחבקנו ובכינו על מה שהיה מיוחד, מופלא, אהוב, מוערך, נערץ ומרכזי, והנה הוא תם.

קברנו את אבא למחרת, בחום היום בשתיים בצהריים במקום שמאז כבר הפך לחורשה מוצלת, שכן ידענו שכולם וכולן ימהרו לארוחה המפסקת שאולי אפילו עוד לא הייתה לגמרי מבושלת.

מאז, יום כיפור מזכיר לי את יתמותי ולא רק את המלחמה שפעם חוויתי בנערותי. חוץ מזה, אבי שבשמיים נמצא עימי כל הזמן, שהרי הוא בליבי.

My father, Job

With sadness I sit down to write about my father, the wise, honest and kind man who is no more. Dad had experienced some of the more malicious antics of the devil. His life was filled with so many troubles and hard blows, that he would sometimes compare his story with that of biblical Job. I remember how Dad would bite his lips when containing his emotions, and do the same.

I've never seen my father cry. He did not cry even when the body of my beautiful sister wrapped in white shrouds was being lowered into the grave.

I watched my father tormented and lost, longing for a signal. I wanted him to show my brother and me how to ease the burden of sorrow. But the sign never came. Dad pressed his lips so hard together until they looked like a narrow white line, and remained silent.

My father was a writer and educator with a sense of humor, wonderful sensitivity and the ability to understand people. He grew up in a well-to-do family in Prague, but to the regret of his worried parents, dreamed about a future as a writer and pioneer in the land of Palestine. He underwent agricultural training of the Zionist movement where he developed a romantic attitude towards the soil. He continued to grow plants all his life and proudly recalled how he loved to plow barefoot with a pair of oxen.

Father disliked the religious establishment but thoroughly studied the story of his ancient people. After the Nazi occupation he was forced to recognize his Jewishness. He studied the Bible in order to find a new-old identity, and to understand his people from a historical and national perspective. Dad believed in God but not in the way religious people do. Justice or truth were in his opinion terms taken from the human language, which he believed to be totally different from that of God. He said that everything in the world is not planned but random. Still, at the same time he also thought that all events happen because of those which preceded them since the moment of creation, and thus must be accepted as inevitable.

In his last days we lovingly took care of Dad at home. He already knew his granddaughter, who is as beautiful as her aunt, grandmother and great grandmother. Believing that it would make his suffering easier, I looked for a way to open the locked cellars of his heart. I told him about his granddaughter, and added that I had only recently learned what a parent's anxiety for a child is. I said that as a father I could better understand the intensity of his terrible pain for his late daughter, my sister. I assumed that the grief following her loss was even greater than what he felt about the deaths of his mother, father and younger brother in the Holocaust.

Dad was already very weak but still clear. He shook his head, closed his eyes and took my hand. Even then he did not cry, only held my hand, something he would not have normally done due to his shyness, and we both felt great closeness, and sorry for partings that already occurred, and for those yet to come.

When my son was born, nine months after his grandfather's death, we were all amazed and very happy. Daniel, named after the hero of my father's first book, Land Without God, looked very much like his late grandfather. It suddenly occurres to me that if our ancestors sit somewhere drinking tea and reminiscing then my father and Job must be amused while listening to the prophet Daniel’s exciting story about his short stay with some yawning lions.

I look at my children and think that if I were a person who believed in divine justice or a Buddhist, I would probably imagine that the soul of my father and sister returned into the world as a brother and sister, for the mercy of a second childhood.

What appears below was written in September 2021 on the occasion of the centenary of Otto's birth, who was born in 1921.

Dad parted from the world without anguish or fear, and according to him he was at peace with the fact that at the end of the journey we fall asleep and never wake up.

Father lay weak and exhausted in his bed at home. He was completely lucid and lovingly treated by his devoted family. A day before the Yom Kippur fast began he informed Mom and me that he thought it was time. We did not argue with him. We knew what his condition was.

All that could actually be done in the face of his announcement was to appreciate his peace and courage, embrace him and say words of comfort.

Dad fell asleep calmly, and after a while he no longer breathed. I sat on the bed by his side for a few more minutes, touched him and also tried to hear his heartbeat. Dad remained warm, but his heart stopped beating.

I knew that once I got up to let Mom know, a sequence of events would start, and these would end with me never seeing my father again. After a while I got up. Mom and I hugged and cried for a man who was special, wonderful, cherished, appreciated, revered and dearly loved, and now gone.

We buried Dad the next day, in the heat of the day at two in the afternoon in a place that had since become a shady grove, for we knew that everyone would probably hurry to prepare the intermittent holiday meal that might have not even been fully cooked yet.

Since then, Yom Kippur also reminds me of my orphanhood and not only of the war I experienced while in middle school. But then, my Father who is in heaven is always with me, as he is in my heart.